כן, בשעה טובה, אני מאורסת – ולא סתם מאורסת, אלא מתוך סיפור שלא הייתי ממציאה אפילו אם הייתי מנסה.
וכל זה, אני אומרת באמונה שלמה – רק בזכות הקמע המדהים הזה של אמא רחל.
מאז שקיבלתי אותו, הייתי לוחשת תפילה קטנה, מחזיקה אותו חזק, מבקשת בלב: "אמא, תעזרי לי. תני לי לראות ישועה."
ואז זה קרה. הכרתי את ארוסי בניו-יורק, ממש באמצע חודש חורפי וקפוא לפני עשרה חודשים בערך.
הוא היה שליח מטעם משרד החוץ, ואני שליחת הסוכנות. שנינו התגעגענו לישראל, שנינו חלמנו על קפה שחור טוב וגעגוע לחלה של שבת…
התחלנו לבלות יחד, טיילנו, צחקנו, דיברנו שעות. גילינו שיש לנו תחביבים משותפים, אפילו אותו טעם במוזיקה.
וכל פעם שיצאנו – הקמע אשת חיל היה איתי. לפעמים בכיס, לפעמים בתיק, אבל תמיד קרוב.
ואז זה קרה. ההוא הסתכל עליי בעיניים, הוציא טבעת ואמר לי: "אני לא רוצה לעזוב אותך. רוצה שנחזור לארץ ביחד – כזוג."
והיום, אני מאורסת, מאושרת ונרגשת. ומלאת תודה.
תודה על הקמע. תודה על אמא רחל. תודה על זה שלא ויתרתי, ועל זה שמישהו שם למעלה שמע.